זכורה לי באהבה מטופלת שהיתה מגיבה בכעס לחלק גדול מהאנשים סביבה, כעס שהרס לה למעשה מערכות יחסים רבות, הרחיק אותה מחברות ומבני זוג פוטנציאליים ובודד אותה כמעט לחלוטין . למרות ההבנה שהכעס יוצר הרס גדול בחייה, התקשתה המטופלת להיפרד ממנו. ולמה בעצם? הכעס הוא המטריה החיצונית, שריון הצב או הכידון והמגן בידי הלוחם. הכעס משאיר את האדם הכועס מעל כל מי שהוא כועס עליו כביכול. מושא הכעס הוא אשם לכאורה (ולפעמים באמת) בעוולות שונים שנעשו לאדם חסר יכולת התמודדות. על כן מגיע הכעס ומנסה להחזיר מתקפה אחת גדולה. יחד עם זאת הכעס באמת הורס לנו את היכולת להתמודד, הוא מטלטל והוא משאיר אותנו לבד. כדי להיפרד באמת מכעס עלינו להבין את המקור שלו. בחלק גדול מהמקרים הכעס מכסה על רגשות שאנחנו לא מרגישים בנוח איתם. רגשות של פגיעות. סיטואציות שבהן קולנו לא יכל להישמע, עלבון, קנאה ולפעמים אף שנאה. אם נרשה לעצמנו לבטא את שנמצא מתחת לכעס הזה, נוכל להתחיל להשתחרר ממנו.

לשחרר כעס משמעו להרפות. הרבה פעמים אנשים מרגישים שאם ירפו מכעס, לא יהיה יותר מקום לכאב שלהם. לא תהיה לו לגיטימציה. לפעמים קל יותר לבטא כעס מאשר לבכות. הכעס כה שכיח כי אם תכעס- אתה כביכול מפגין עוצמה וצדק. אבל אם תבכה- תפגין חולשה, והרי מלכתחילה כל הענין הוא שבעבר כבר נפגעת, וקשה להתחבר שוב לבטן רכה.

להרפות מכעס (כמו גם מאבל, מקנאה, מעלבון או מכל רגש אחר) משמעו בסופו של דבר להחליט שאני מפסיק להרגיש רע בגלל משהו שלא נמצא בשליטתי, התנהגות או מצב שלפעמים גם לא נמצאת בשליטתו המודעת של האחר. אלו דברים שמקורם לא בהכרח קשורים אלי. להפסיק לכעוס על מישהו משמעו להבין שאותו אדם לא עושה ולא עשה לי שום דבר מעולם. אנשים עושים דברים מתוך עצמם. יש אנשים שנוכל לסלוח להם ויש אנשים שלעולם לא נסלח להם. השאלה האמיתית היא – האם אנחנו מוכנים לסלוח לעצמנו, על כך שנכחנו באותה מערכת יחסים או אפיזודה.

להרפות, משמעו היכולת לעשות את ההפרדה ביני ובין האחר. אנשים רבים לא ירגישו נענשים יותר אם אכעס יותר.

לבטא כעס זה טוב, זה בריא- כל עוד מנסים להבין את המקורות שלו ולעשות איתו משהו. אנשים שמדחיקים כל חייהם כעסים ולא נותנים להם ביטוי, יש סיכוי גדול שיפתחו הפרעת דיכאון. דיכאון כואב הרבה יותר מכעס.

לקראת האביב אנחנו נוטים לנקות מצבורי אבק נסתרים ודביקים.. האם נעז לנקות גם מצבורי כעס ולגלות מה יש מתחת? יש רבים שימשיכו להימשך לאותם כעסים מוכרים, למגנט עוד ועוד כעס לתוך יחסים קיימים , כמו גם להוסיף מערכות יחסים שיהיו מאכזבות ומכעיסות כבעבר.

יעז מי שיבין שמתחת לכעס נמצאת הנפש הנקייה והראויה לאהבה. יעז מי שידע שזהו הסיכוי לבחור נתיב שונה.

וודאי יעז, מי שימצא לעצמו מקום בטוח, לגעת בכל אותם עלבונות וקנאות. מי שיעז לגלות את עצמו, יוכל להתחבר לעצמו ולאחרים סביבו ממקום חדש.

אתה לא יכול לסגור את ליבך בפני דברים שאינך רוצה להרגיש, ויחד עם זאת אתה יכול לשחרר את הכעס ואת האנשים המכעיסים, אחרי תהליך, ולהתחבר לעצמך ממקום חדש.
זכור לי באהבה מטופל, איש צעיר, נאה וחריף שכל, שהגיע אלי עם לב שבור בעקבות פרידה קשה ומפתיעה מחברתו. זו נפרדה ממנו בשעה שהיו מאורסים. בתחילה הוא היה רווי זעם ודיכדוך. דיבר על שנאה כלפי נשים בכלל, האמין שלעולם לא יוכל לשקם את הפגיעה שחווה, ובטח שלא יוכל להמשיך הלאה למערכות יחסים אחרות.

הגבר חש נבגד, ננטש וכעוס במיוחד. בטיפול הוא עשה תהליך מרגש, במהלכו הוא התחבר לצרכיו, וחש שהערכתו כלפי עצמו שוקמה. בהמשך הוא הביא לטיפול חלומות שיחד נתנו להם פירוש. ומשם המשכנו למפגשים בדמיון מודרך עם פרודתו. הוא ראה את עצמו נפגש איתה בדימיון, מדבר איתה על הכל. מבין את עמדתה ואת צרכיה, ומסביר שהרגיש מושפל, פורט את צרכיו שלא מולאו במערכת היחסים ובעיקר באופן הפרידה שלה ממנו.

ערכנו כמה מפגשים כאלה בדמיון מודרך, ובאחרון שבהם הוא סלח לה על הכל ונפרד ממנה באמת. הרפה. שיחרר אותה. שיחרר את עצמו למצוא את מי שמתאימה לו באמת. לאחרונה הוא חזר למסע החיפוש אחרי בת הזוג הטובה והמתאימה לו.
מה אתכם – תעזו לשחרר את הכעס?